לאוטמן-רימון יבוא ושיווק בע"מ ואח' נ' ברזלי ושות' רואי חשבון ואח'

פסק דין

1.העובדות

בין התובעת לבין הנתבעת נכרת חוזה, לפיו התחייבה התובעת לספק ולהתקין במשרדי הנתבעת ריהוט משרדי. הריהוט היה דרוש לנתבעת לרגל הרחבת משרדיה. בהסכם נקבע כי הרהיטים יסופקו ויותקנו תוך ארבעה עשר ימי עבודה. הנתבעת הדגישה בפני התובעת את חשיבות העמידה בלוח הזמנים לנוכח העובדה שהיא תכננה להעביר חלק מעובדיה למשרדים החדשים.

התובעת ספקה והתקינה את הריהוט בין יום 5.3.13 לבין יום 8.3.13. הנתבעת מודה כי אילו ההתקנה הייתה מסתיימת במועדים אלו הרי שהתובעת הייתה זכאית למלוא התמורה החוזית, אלא שלטענת הנתבעת ההתקנה לא הסתיימה במועדים אלו. הנה כך, ביום 18.3.13 שלחה נציגת הנתבעת – הילה בן הרוש, לנציג התובעת- אמיר הופמן, הודעת דואר אלקטרוני בה פורטו ליקויים בהתקנת הריהוט. ביום 21.3.13 השיב נציג אחר של התובעת – אליעזר סלומון – להודעתה של בן הרוש, והתחייב לתקן את הליקויים. אחר הדברים האלה בוצעו התיקונים, והתובעת דרשה מהנתבעת לשלם לה את התמורה המוסכמת בסך של 67,256 ₪. או אז הודיע מנהל הנתבע – גיל ברזלי – כי הנתבעת לא תשלם עבור הרהיטים מפני שהרהיטים לא הותקנו תוך ארבעה עשר ימי עבודה כמוסכם. מכאן התביעה והתביעה שכנגד אשר לפניי.

2.טענות התובעת

התובעת טוענת כי הריהוט סופק והותקן תוך המועד המוסכם, וכי התיקונים שנדרשו לאחר ההתקנה היו תיקונים קוסמטיים גרידא, שאין בהם כדי לגרוע מן העובדה שהריהוט הותקן במועד. התובעת מוסיפה וטוענת כי הליקויים בהתקנה, אשר תוקנו מאוחר יותר, נבעו מן העובדה שבמשרדי הנתבעת הותקנה רצפת פרקט מבלי שקודם להתקנתה בוצע פילוס של רצפת הבטון של המשרדים, דבר שהקשה על התקנת הריהוט.

3.טענות הנתבעת

הנתבעת מודה כי אם התקנת הריהוט הייתה מסתיימת ללא תקלות ביום 8.3.13, הרי שהנתבעת הייתה משלמת לתובעת את מלוא התמורה החוזית, אלא שלטענת הנתבעת התקנת הריהוט לא הסתיימה עד לאחר תיקון הליקויים שעליהם התריעה הגב' בן הרוש, ומכאן שהתובעת הפרה את החוזה. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי הפרת החוזה גרמה לה נזק בסכום של 72,000 ₪. הכיצד? הנתבעת טוענת כי ההתקנה הלקויה של הרהיטים מנעה ממנה להעביר את עובדיה למשרדים החדשים, ולכן במשך תקופת העיכוב תפוקת עבודתם של אותם עובדים ירדה במחצית. לדברי הנתבעת מדובר בתשעה עובדים אשר ערך שעת עבודה שלהם עומדת על סך של 200 ₪ לשעה, ומאחר שעובדים אלו עבדו במחצית התפוקה במשך עשרה ימים הרי שהנזק עומד, כאמור, על 72,000 ₪. על יסוד טענה זו אף הגישה התובעת תביעה שכנגד.

דיון והכרעה

4.אין מחלוקת על כך שבסופו של דבר סופק הריהוט והותקן במשרדי הנתבעת לשביעות רצונה, ולכן הנתבעת לא ביטלה את ההסכם עם התובעת. כיוון שכך, על נתבעת לשלם לתובעת את התמורה החוזית המלאה, אלא אם אשתכנע כי התובעת הפרה את ההסכם, וכי ההפרה גרמה לנזק הנטען.

5.לא שוכנעתי כי התובעת הפרה את ההסכם.

התובעת סיימה להתקין את הריהוט ביום 8.3.13, והעד מטעם הנתבעת – נחום רחמין – הודה כי אילו במועד זה לא היו ליקויי התקנה אזי התובעת הייתה זכאית לקבל את מלוא כספה. העד רחמין טען שההתקנה לא הושלמה כנדרש מפני שהיו בריהוט ליקויי בטיחות שסיכנו את עובדי הנתבעת (עמ' 9 שורות 23-31). טענה זו אינה משכנעת, מפני שהיא נטענה לראשונה בחקירתו הנגדית של מר רחמין. הטענה בדבר קיומם של ליקויי בטיחות לא נטענה בכתבי הטענות של הנתבעת, וגם לא בתצהיר עדותו הראשית של רחמין. זאת ועוד, גם ברשימת הליקויים שהעבירה בן הרוש לתובעת לא נרשם דבר על ליקויי בטיחות. לפיכך, הטענה בדבר קיומם של ליקויי בטיחות לא הוכחה, ולכן היא נדחית.

במצב דברים זה, נשאלת השאלה האם ניתן לטעון כי התקנת הריהוט לא הסתיימה עד שתוקנו הליקויים עליהם הצביעה בן הרוש? התשובה לכך שלילית, כיוון שליקויים אלו היו זניחים. כך עולה מעדות רחמין אשר ציין כי: "להילה היו תיקונים ברמה הקוסמטית" (עמד 9 שורה 23), וכך עולה מהודעת הדוא"ל של בן הרוש, בה היא כתבה כך:

"כפי שאמרתי לך בשיחתנו מדובר בגימורים שאולי נראים 'קטנים', אך הם מאוד משמעותיים בהסתכלות הרחבה והם אלו שמשווים למשרד מראה יוקרתי יותר או פחות"

(ראו - נספח ג' לכתב ההגנה שכנגד).

אין פלא, אם כן, שלאור היקפם הלא משמעותי של הליקויים סיימה בן הרוש את הודעת הדוא"ל שלה בהבעת תקווה לפיה: "... שנמשיך ליהנות מהשירות שמעניקה חברתכם" (נספח ג' הנ"ל).

אשר על כן, אני קובע כי התובעת לא הפרה את ההסכם, ומכאן שדין תביעתה להתקבל.

6.למעלה מן הצורך אבהיר, כי גם אם הייתי משתכנע שהתובעת הפרה את ההסכם אזי לא הייתי פוסק לנתבעת דבר, שכן נזקה לא הוכח כלל ועיקר. כזכור, הנזק היחיד לו טוענת הנתבעת הינו "אובדן תפוקה" של עובדיה, ברם לא שוכנעתי כי אכן הייתה ירידה בתפוקה. הנה כך, העובדים שהיו אמורים לעבור למשרדים החדשים של הנתבעת לא היו עובדים חדשים, אלא עובדים ותיקים של הנתבעת, אשר עד להרחבת המשרדים עבדו במשרדים הישנים של הנתבעת אשר נמצאים באותו בניין בקומה אחרת. כיוון שכך, גם אם היה מוכח שנפל עיכוב בהתקנת הריהוט אזי יש להניח שאותם עובדים שהיו אמורים לעבור למשרדים החדשים המשיכו לעבוד במשרדים הישנים ללא כל הבדל בתפוקתם. חיזוק לסברה זו אני מוצא בכך שבהודעות הדוא"ל שהוחלפו בין הצדדים בזמן אמת לא טענה הנתבעת כי עובדיה בטלים ממעש, או שעובדיה לא יכולים לעבור למשרדים החדשים עד לתיקון הליקויים עליהם הצביעה בן הרוש. טענה זו עלתה לראשונה רק כאשר נדרשה הנתבעת לשלם עבור הריהוט, והדבר האומר דרשני.

זאת ועוד, "אובדן תפוקה", כשלעצמו איננו נזק בר פיצוי, שכן על הנתבעת להוכיח כי עקב אובדן התפוקה נגרמו לה הפסדים כספיים או לפחות אובדן רווח. כדי להוכיח נזק כספי שכזה היה על הנתבעת לפרט מיהם העובדים שתפוקתם ירדה, כיצד הירידה בתפוקה באה לידי ביטוי בחיוב השעות ללקוחות או בהפסד עסקאות אלטרנטיביות, וכדומה. כמו כן, היה על הנתבעת להציג נתונים, המבוססים על מסמכי הנהלת חשבונות, לגבי שכר הטרחה שגובה הנתבעת מלקוחותיה. הנתבעת לא הציגה דבר מכל אלה, ומכאן שהנזק הנטען לא הוכח כלל.

7.אשר על כן, דין התביעה להתקבל במלואה, ודין התביעה שכנגד להידחות.